בס"ד 

בכ"ה בחודש אלול תשמ"ח, התמלא ביתנו אור ושמחה, נולדה לנו תינוקת יפיפייה,שיער שחור ועיניים חומות גדולות ומחייכות.

קראנו לה, אורית חיה.

כשלאורית מלאו שמונה חודשים, עברנו לגור ברמת מודיעים, בבית פרטי עם מדרגות בתוך הבית, אבל אורית התינוקת הקטנה, למדה במהירות את פטנט העלייה במדרגות והחלה עולה ויורדת בהן, כמו גדולה.

עברו השנים, אורית החלה ללכת לגן, שם מצאה חברות רבות והמשיכה איתן גם בלימודים בבית הספר.

בכיתות א' ו-ב' לימדה אותה המורה שרה, השנים עברו בכיף, בעיקר, ימי הטיולים שאליהם הצטרף אבא.

השנים הבאות, עם המורה דבורה, עברו בנעימים, בעיקר בגלל הקשר המיוחד שנוצר ביניהן. הבעיה היחידה בשנים אלו, היו הימים החופשיים של המורה. אבל אורית בחוכמתה, פתרה את הבעיה בקלות רבה. היא עשתה לעצמה את אותם ימים לחופשיים (אנחנו כמובן שיתפנו איתה פעולה) והעבירה אותם בהכנת צ'ופרים לחברות, כתיבת מכתבים והדבקת מדבקות "סמיילי", שהפכו עם הזמן לסמל שלה.

כשאורית הגיעה לכיתה ה', היא ידעה שצריך להיות קצת יותר רציניים, אבל יחד עם זה, ליהנות ולשמוח, לשחק ולהיות עם חברות.

באחד הימים, שאותם לא נשכח לעולם, אורית שיחקה בבית הספר, נפלה וקיבלה מכה בראש, היא חזרה הביתה, אבל כשההקאות וכאבי הראש לא חלפו, לקחנו אותה לבית החולים, ולאחר בירורים התגלה בראשה גידול ממאיר שלא היה אפשרות להוציא אותו. כדי להקל על כאבי הראש, אורית עברה סידרה של ניתוחים להשתלת נקז להוצאת הנוזלים (אפשר לראות את אורית מדברת על כך, כשהתארחה בתכנית הטלוויזיה "בחדר של חני").

יחד עם זה אורית עברה הקרנות רבות וטיפולים כימוטרפים, אבל נשארה אופטימית והאמינה כי תבריא.

ואז בהחלטה משותפת שלנו ושל הצוות הרפואי, עם אורית, מיכל , יוני ויעל החלטנו להעביר את הימים הנותרים, יחד כולנו בבית, בחדר היפה והעליז של אורית. שוב התמלא הבית באור ושמחה, השירים שאורית אהבה, התנגנו 24 שעות. החברות באו לבקר וזמן חשוב ואיכותי אורית בילתה עם עמית אחיינה, שזוכר אותה עד היום ומדבר עליה בלי סוף, איתנו, עם אלוהים ועם כל מי שרק מוכן לשמוע עליה.

תשעה חודשים מיום שהתגלתה המחלה, בשבת פרשת "ויחי", ט"ז טבת תש"ס, כשכולנו סביבה מחבקים אותה ושרים את השירים האהובים עליה, עצמה אורית את עיניה היפות והשמחות והלכה לעולמות אחרים והיא ילדה קטנה, בת 11 בלבד.

נשארנו יושבים לידה בוכים עליה ועלינו, שנשארנו בלי האור והשמחה, כאשר אנו מבטיחים לעצמנו להמשיך את  דרכה.

במוצאי אותה שבת, ליוו אותה בדרכה האחרונה, המוני חברים ומכרים בשיר, "כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל, מפיקים אור נעים".

אורית שלנו עזבה, אבל נמצאת איתנו ובלבנו, לעד.