בס"ד.

דברים שאמרה יעל ברגר, אחותה של אורית, באזכרה של השנה התשעית לאורית

אורית יקרה,

כל שנה אני מגיעה אל הנקודה הזו, האזכרה שלך, ומבחינתי זהו זמן לחשבון נפש.

מה עבר עלינו בשנה האחרונה? האם זכרתי לזכור אותך ולשתף אותך ברגעים המשמעותיים שהיו?

אז השנה אני מרגישה שמערכת היחסים שלי ושלך, עברה הרבה, ועד כמה שזה נשמע מוזר, אני מרגישה שהתקרבנו יותר מאי פעם.

מרגע שהתחלתי שנה א' בלימודי גרפיקה, ידעתי שפרויקט הגמר שלי יהיה קשור בך.

ממש חיכיתי לרגע שבו אוכל לבטא בצורה יצירתית את תחושותיי, את דמותך ואת הקשר המיוחד שלנו.

אבל אף פעם לא תיארתי לעצמי עד כמה קשה זה יכול להיות, עד כמה אצטרך לחטט בנפש, בזיכרונות, ברגשות. אבל החיטוט הזה היה מדהים, הוא קירב אותי אלייך ואותך אליי.

ועכשיו אני יודעת ששום דבר כבר לא ייקח אותך ממני.

בכל זאת קשה לי לראות, איך האבל שלנו משתנה. פעם זה היה לגמרי אחרת.

כל פעם שהזכירו את שמך, משהו שעשית או אהבת – מיד נעשה לי קשה, הדמעות זלגו מעצמן והלב נשבר.

היום כבר אפשר לצחוק, לפחות כלפי חוץ. על המון דברים שנוגעים אלייך. צוחקים מהזיכרונות, צוחקים כשמזכירים את שמך ואפילו צוחקים ביום האזכרה שלך.

פעם היו עומדים פה המון אנשים, את חלקם בכלל לא הכרתי וכולם היו עצובים שאת לא פה, ואני חשבתי שזה יימשך כך לעד.

והיום אנחנו פה, אין אפילו מניין, האנשים הקרובים לך באמת, שפשוט לא יכולים שלא להיות פה.

פעם חשבתי שהחיים נגמרו, שסוף העולם הגיע, שכבר לא יהיו רגעים יפים ושמחים.

מאז עברו עליי הרגעים המאושרים ביותר.

קשה לי להתמודד עם כל המחשבות האלה, אבל לפעמים אני חושבת שזה מה שיפה.

אנחנו לא ממשיכים בחיים כמו שהיו קודם, אלא התחלנו חיים חדשים, אחרים ואת בהם יותר מתמיד. למדנו לצחוק מחדש ולמדנו ליהנות ממה שיפה בהם.

בחיים האלה אני אמא, לילדה שלא מכירה אותך, אבל אני מבטיחה שאעשה הכל כדי שאת תהיי גם חלק מחייה, וביחד איתה ועם שאר המשפחה ללמוד שאפשר גם לצחוק כשמזכירים אותך.

דברים שאמרה אורית טרביץ, חברתה של אורית,  במוצ"ש פר' ויחי תשס"ד באזכרה של השנה הרביעית לאורית