דברים שכתבה שרה ברנר, המזכירה בבי"ס היסודי
בשבת בה קרה הנורא מכל, התחיל לרדת גשם, גם השמיים בכו, בכו כמו כולנו על אורית.
ילדה שכשמה כן הייתה, תמיד מאירת פנים, תמיד מוקפת בחברות מצחקקות ומחייכות.
לא אשכח את היום בו התחיל הסיוט. סיוט שנמשך כמו סרט אימה במשך תשעה חודשים:
הפסקת עשר, כל התלמידים משחקים בחצר, אורית נכנסה למשרד, מלווה בחברה, בעיניה נראים עקבות הבכי, על פניה חיוך-כרגיל.
"נפלתי" היא מודיעה לי "וקיבלתי מכה בראש".
"בראש?! לא ביד?!" אני שואלת בבדיחות והיא צוחקת, מבינה היטב את כוונתי (אורית ובעיקר יעל שברו או נקעו בד"כ את הידיים)
ואז אני מנסה להציע לה כנהוג בד"כ:
"אולי תשבי לידי קצת ונראה מה קורה, אם לא תרגישי טוב נצלצל הביתה"
אבל אצל אורית זה לא עובד כך.
"צלצלתי הביתה-היא אומרת לי-אמא תבוא לקחת אותי"
היא ילדה בת עשר וחצי, סידרה כבר את העניינים בעצמה, היא תחכה לי היא כבר החליטה.
איך לא חשבתי שכך יהיה?!
הרי אורית כך הייתה מכיתה א'. היא הייתה מחליטה באיזה שיעור היא "לא מרגישה טוב",
מגיעה למשרד ותמיד בנימוס מבקשת לצלצל הביתה.
ידעתי שאין טעם לנסות לשכנע אותה להישאר, כי גם ריקי וחיים לא ינסו ויתנו לה אישור לחזור הביתה.
אני מאמינה שהיום לאחר האסון, ההרגשה שנתתם לה תמיד את שביקשה, יכולה אולי קצת לנחם ולעודד אתכם- ריקי וחיים, אם בכלל אפשר להתנחם ולהתעודד מאובדן כזה.
בתקופת המחלה כשרק יכלה הגיעה לבית הספר. תמיד שידרה אופטימיות "הכל בסדר" ענתה תמיד, גם בטלפון.
כשחברותיה למדו שחיה בבריכה, היא רצתה להצטרף אליהן, לשבת בצד במקום מוצל.
ילדה מלאה בטחון שלא הראתה רגשות תסכול, מבינה-אולי יותר מידי לגילה, ילדה בוגרת שהחיים גרמו להתבגר טרם זמנה, ילדה מלאת חיים, חיים שנגדעו באיבם. ונשארתי עם הרבה אהבה והערצה בלב וקשה, קשה מאוד להתבגר על הכאב. אפילו הגשם שפסק בדיוק בזמן הקבורה לא מצליח לשטוף את הדמעות והדמעות ממשיכות, הן זולגות אל הקבר החם יורדות בכל העולם, אזכור אותך לעד.